עיצוב ספריות - מפגשים מהסוג הספרותי

החללים המיועדים היו שונים בגודלם, ולכל אחד מהם נרקם קונספט עיצובי ייעודי, מותאם למידותיו. "בבית הספר המאוחד- בית ספר ממלכתי לאמנויות ומדע, עמד לרשותנו חלל קטן יחסית, 60 מ"ר, כך שמטבע הדברים המטרה העיקרית הייתה לייצר בו תחושת מרחב, וכבית ספר שבהגדרתו הינו בית ספר לאמנויות ומדע, אימצנו מוטיב מעולם האמנות- קו, כמוטיב מנחה לשפה הצורנית". ואמנם קווים, שכבתיות וממד של עומק באים לידי ביטוי בכל האלמנטים ופריטי הריהוט ששולבו בחלל, ורוקמים, למעשה, את סיפורו כמרחב שלם וזורם: התקרה, הקירות, והשולחנות תוכננו כשהם חוברים זה לזה כאלמנט המשכי, ללא הפרדה, כשבבסיס כל פרט באופן תכנונו עומד רציונל רעיוני. כך, לדוגמה, הקו הרך-מעוגל קמעה שנבחר בהשראת ציורי ילדים קטנים הנוהגים "לקשקש", או הבחירה בפלטות עבות יחסית על מנת לייצר תחושת עומק. כחומר ריצוף נבחר פרקט למיניציה בגון אלון, שהינו פרקטי וחמים כאחד, ופלטת הצבעים הורכבה מגווני סגול, צהוב וירוק- פלטה פסטלית רכה החוברת לממד הזרימה שמאפיין את החלל, ומגויסת גם לטובת הגדרת אזוריו: סגול באזורי לימוד, צהוב באזור העיון, וירוק באזור המדיה, הכולל מחשב ומסך טלוויזיה. פריטי הריהוט הניידים תוכננו כפריטים מודולאריים, כך שניתן לצרף מספר שולחנות במצבים שהלימודים נערכים בקבוצות, והתאורה הושקעה בתוך אלמנט הנגרות, עם דגש על כיוונים ממוקדים נדרשים, כשהאור הנעים לעין עוטף את החלל המשדר אווירה הוליסטית ומשלים אותו. 

בבית הספר הממלכתי דתי "קול יעקב", עמד לרשות קרן ורויטל שטח גדול יותר, כ-120 מ"ר במתאר מלבני שהתקבל כתוצאה מחיבור שטחן של שתי כיתות. דווקא החלל הגדול יותר דרש טיפול מורכב יותר ובכלל זה "חידוד מחשבתי" עמוק יותר, הן מספרות, והקונספט שהגו עבורו התמקד במפגש "רצינו לשוות תחושה ואווירה שיגרמו לילדים לרצות להיכנס פנימה ולהיפגש". ואכן, השפה הצורנית שמאפיינת את החלל מבהירה כי החשיבה הרעיונית לא נותרה בבחינת אידיאה יפה גרידא, אלא תורגמה באורח מרשים תוך אימוץ אלמנטים מסביבת החוץ ככיכרות, צמתים ושבילים, המשתלבים עם מוטיבים של ספר ושפה שקיבלו פרשנות קרובה לעולמם של הילדים, דוגמת נדנדת ספרים או קרוסלת ספרים- אובייקטים משחקיים שמייצרים סיטואציות חווייתיות לילדים הקטנים. לאחר בחינה מדוקדקת של אופני הגישה לספרים, עוצב מרכז החלל כ"כיכר ספרים", המגלמת את רעיון המפגש - הן עם הספרים, והן עם החברים: יחידות לאחסון ספרים שצירופן יחד מייצר מבנה מצולע משהו ובמרכזו ניצב ספסל ישיבה כראוי "לכיכר כמו כיכר". במיקומה באמצע ציר האורך של המרחב, מאפשרת הכיכר לחצותו במבט מקצה לקצה, ומתווה, למעשה, את התנהלות התנועה בו, כשהיא מייצרת אגב כך סוג של "מונומנט" ראוי לכבודו של הספר. דרכי הגישה אליה הודגשו כשבילים מרוצפי גרנוליט המייצגים את ממד החוץ ונבדלים מריצוף פרקט הלמינציה המשמש בכלל המרחב, כשהד צורני לזרימת השבילים מעניקות תקרות אורכיות מנותקות שבתוכן שולבה תאורה. כמו בספריית בית הספר לאמנויות ומדע, כך גם כאן הוגדרו בחלל אזורי פעילות שונים - ללמידה, עיון או צפייה, ופריטי הריהוט העשויים פורמייקה תוכננו כיחידות מודולאריות מותאמות לסיטואציות משתנות, ומעניקות גמישות בשימוש בהן - ללימוד יחידני או קבוצתי. הגון הדומיננטי בחלל הוא ירוק עז למדי, החובר אף הוא לעולם החוץ, כשעמו משתלבים פריטים בפורניר בירץ', כיסאות כתומים, ושטיחים שנפרשו באזורי הצפייה.

מעבר לקונספט הרעיוני שהוביל את הפרויקט, נשזר בעיצובו רובד רגשי של חיבור ישיר למיקומו הגיאוגרפי ומעשיר אותו בערך תוכני ייחודי לו - תמונות גדולות של נוף האזור, שהינן, למעשה, צילומים שעובדו גראפית ע"י קרן ורויטל, מעטרות את קירות החלל, ומרגשים במיוחד הם וילונות הגלילה שנתלו בפתחיו, כאשר הדיגום שמעטר אותם אינו אלא משפטים שניסחו הילדים בתשובה לשאלה מהו ספר עבורם. וכך, משפטים מלאי תום ילדות יקר, כמו "הספר הוא הבית שלי", "הספר בשבילי הוא מקום בו אני מלכה" או "הספר בשבילי הוא חבר", משלימים חלל שאכן נועד "להציע להם מפגש וחברות" ועושה זאת עד אחרון פרטיו ובכל הכבוד הראוי. 

מתוך בית ונוי 109: "מפגשים מהסוג הספרותי"